שיר הרס

סיפור קצר.

נכתב על ידי: גלית דותן

בתאריך: 21.06.2025

***

שתיים ושלוש עשרה דקות. לילה.

נדלק האור. אני יכולה לראות את ההילה האדומה שלו מבעד לדלת הממ"ד האטומה. אני נדרכת. קולות מעומעמים נשמעים מחוץ לחדר.

"אם את נשארת מתחת לשמיכה, הם לא יידעו שאת כאן."

זה החוק, לא?

בכל אופן, אני כבר על הרגליים.

הטלפון כבר מחייג לאימא.

אני בת עשרים ושש וגרה לבד. אבל כשמפחיד? אימא.

כשדלת הממ"ד נפתחת, היא משמיעה רעש צורם ומחריש אוזניים. אם אכן יש פורץ בבית, הוא כבר יודע בדיוק איפה אני נמצאת.

האור בחוץ אכן דולק.

הסלון נותר בדיוק כפי שהשארתי אותו. ריק.

אימא שואלת בדאגה אם הכול בסדר. אני עונה אוטומטית שכן.

פותחת עוד דלת. ועוד אחת.

הבית ריק.

"סליחה שהערתי אותך," אני מתנצלת. "בטח עוד חלום רע."

כל השבוע הזה הוא חלום רע.

אני מאחלת לה לילה טוב ומנתקת. ולא מצליחה להירדם.

כל רחש קטן בקומה מעליי נשמע כאילו הוא מגיע מהסלון. ואני לא מצליחה להירדם.

השעה כבר שתיים עשרים ושמונה.

"נו, די כבר!" אני אומרת לעצמי וקוברת את הראש בתוך הכרית. "אין כאן אף אחד!"

אבל המוח שלי משוכנע שאני מספר לא אמין.

הוא מתעקש להשאיר אותי דרוכה, קשובה לכל צליל ולכל רחש.

גם אם הדירה שקטה.

והשינה לא מגיעה.

אבל אז, שתיים שלושים ותשע, מגיעה הנגינה המוכרת.

שיר ההרס.

"נתניה – מערב, ירי רקטות וטילים: היכנסו למרחב המוגן."

אני קמה מהמיטה, מוודאת שהדלת והחלון סגורים.

מתקשרת שוב לאימא.

"אנחנו יורדים למקלט."

אני מחייכת, או נאנחת, והשרירים נרפים.

שוב השגרה המוכרת.

שוב אותו שיר ההרס.

תוך רגע אני כבר ישנה,

לצלילי אותו שיר הערש.

***

המלחמה מעוררת בכולנו תחושות קצת משונות. אלה היו התחושות שלי.

אם יהיו לי מספיק כאלה, אולי אחליט לעשות איתך משהו...

ויותר מעל כל פוסט אחר שאי־פעם פרסמתי, אשמח לשמוע מה אתם חושבים!